הבלוג של וינסטון (שירית שלו)

 הצעד נעשה!. ניגשנו אני וג'וליה, שנינו יחד! לאובריאן. (למרות שמדובר במעשה פזיז, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות). לבי הלם בפראות ולא הייתי בטוח שביכולתי לדבר. כשנכנסנו גיליתי דבר מדהים- אובריאן כיבה את מכשיר הטלסקרין!!, כן הדבר אפשרי, נדהמתי עד כדי כך, שנפלטה התדהמה מגרוני. "אפשר לסגור אותו".  הרגשתי כמו ילד קטן שמתרגש לראשונה מגילוי כפתור קטנטן שבלחיצה קצרה משנה את המציאות על גבי המסך.

אובריאן הגיש לנו יין, אמיתי, כמו בספרים שקראתי עליהם ועליהם חלמתי. אך למרבה הצער התאכזבתי מטעמו, ציפיתי לטעם חזק ומתוק אך לא הצלחתי לעמוד על טעמו כלל. אובריאן הציג לנו כמה שאלות אותם שאל באופן טכני וקר, עניתי מבלי לחשוב , על אוטומט, אפילו מבלי להבין על מה אני עונה . על כל השאלות עניתי בחיוב עד שג'וליה התפרצה לפתע וקראה לא! השאלה הייתה- האם נהיה מוכנים להיפרד ולא לראות אחד את השני עוד. מרוב תמיהה לא יכולתי להגיב, לבסוף שמעתי את המילה "לא" יוצאת מגרוני. 

נזכרתי במשפט שאמרתי לג'וליה כמה שעות קודם לכן- "מה שתאמרי או תעשי אין לו כל חשיבות, רק מה שתרגישי יש לו חשיבות".  תחושת ההרגשה הי זו שמאפשרת לי לקבל החלטות, להמשיך ולהתקיים. זה מה שנותן לי בטחון.

ניפגש במקום שאין בו חשכה.