1984, יומן - סודי בהחלט!

  אז הנה הוא עוד רגע מגיע, איך הוא אמר ששמו סמית מה? איזה שם בנאלי יש לו,,, כמו כולם אהה וינסטון?? ממש בנאלי. סמית וינסטון. בערב אני אחפש דמות שתתאים לו ב"בית הזבל" ואדביק לה את השם סמית ככה נצחק בספרי הפונוגרפיה האלה שקונים הצעירים כביכול בסתר.. מצחיקים בסתר. כולם ראים אותם קונים. הפרולים הצעירים הללו חסרי מוח. האמת גם אני נחשבת לחסרת מוח אני נמצאת עם איזה 30 בנות תמיד מסריח כאן מנשים איכס ממש איכס...תראי אותו, צולע לקראתי, רגליו עם דליות, אני רואה אותן עד לכאן, מגעיל,, אבל מה אכפת לי, הוא ממש רהוט ומדבר גבוה גבוה, אני אוהבת בחורים כאלה, וחוצמזה אין לו אישה. אז מה אכפת לי לגנוב אתו מין טוב בסתר, זה ממש מרגש אותי,,, נראה אם יראו אותנו,,, הוא לא כמו הצעירים שפוחדים כל הזמן, שחלולים בראש, הוא אמיתי וכזה חכם.  הנה הוא עולה לאט במדרגות, היום אספר לו על המאהבים שהיו לי. אמנם אני בבית הנערות הטהורות. אבל אני לא. אני מגיל 16 גונבת סטוץ פה ושם, למזלי הרב הראשון היה בן 60 שהתאבד. "הם" לא יגנבו ממני את ההנאה הפשוטה של החיים. לא.  סמית וינסטון הקורבן הבא שלי. כשמתעלסים המעשה ה...

  הימים מתחילים להיעלם אלה באלה, נמוגים זה בזה, יוצרים רצף זמן שאין בו חלקים, אין בו הפסקות, אין בו שהות. אפילו החקירות לא שוברות את השגרה המעיקה הזו, כבר לא מעניקות לי את הסיפוק המקצועי והאינטלקטואלי שהעניקו לי פעם. אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע, אין שום אתגר בשבירת האומללים האלה, שבסופו של יום לא באמת ילחמו למען האידיאלים בהם הם מנופפים, העקרונות בהם הם חושבים שהם מחזיקים. לעיקרון יש משמעות רק כאשר הוא עומד למבחן. והם כולם נכשלו במבחן. מתסכל מאוד. היום חקרתי את וינסטון סמית. המבט שניבט מעיניו שעשע אותי לחלקיק שניה. נראה היה שהוא באמת חושב שאני מאמין בדברים שיוצאים לי מהפה. והרי אם יש דבר מוחלט בעולמנו הוא שדבר אינו מוחלט, שדבר אינו כמו שהוא נראה. הייתי מצפה שוינסטון יבין את זה. איראסיה, איסטאסיה, כן בני ברית, לא בני ברית, עבר שמשתנה. למען השם, הוא עובד במיניסטריון האמת! מבאס ביותר. כל הכיף יצא לי מהחקירה והשעשוע חלף. בסופו של דבר זה היה עוד יום משעמם במשרד. "האח הגדול", מי ישמע. קבוצה קטנה של מטורללים שיכורי כוח שהצליחו לשכנע מטורללים אחרים ללכת אחריהם. מעניין אם הם ב...

  יומן סודי של ג'וליה, יש לי שתי דרכים להפוך את היומן לסודי. אחת, לא לכתוב אותו אלא לזכור כל מילה, ללמוד בעל פה, כך אף אחד לא יוכל למצוא, והדרך השניה היא לכתוב בשפה משלי, להלחם בהם כמו שמתכננים את המלחמה בנו. אז אזכור לעצמי את הימים האלה כך: "כאב לרגע" יהיה מעכשיו משק כנפי דבורה , "חבר" יקבל את המילה " שכן מרצון", "רגשות שלא רוצים לחשוף – " זרמים תת קרקעיים בים",   "פתק או גילוי לב" ייקראו "מסמך מזהה", "הפתעה" היא מעכשיו "גשם ביום חם", וכך עוד ועוד. ואני אזכור את משק כנפי הדבורה כשהיא מתקרבת, ומזמזמת באזני השכן מרצון. זרמים תת קרקעיים יובילו מסמכים מהים של כותבים אבודים, ויאירו את חייהם כמו שמשקה אותנו הגשם ביום חם. השיר הזה ילך ויתפשט   בראשי, וימלא את אותו אזור במוח בו יושבת לה "השפה", ואני אדבר בשפה משלי. רק מי שיבין אותה יוכל ללמוד להשתמש בה, ולכל השאר היא תהיה שיר. אצייר לי בקבוק זכוכית שיש לו פקק אטום, ואשליך אותם לים, שימצא מלח או מלאך.

אני האדם הכי מודע כאן, ובמובן הזה יכול להיות גם הכי חופשי, אם רק ארצה. אני אמנם משרת את המפלגה. אכזר ותחמן ורמאי ומניפולטור, אבל יכול להיות חופשי יותר מכולם, כי מצאתי את הסדק בו אני יכול, בלב המערכת הטוטליטרית שאני חלק ממנה, להיות גם בתוכה וגם מחוצה לה, ולו לשם מילוי תפקידי. אני משרת של המשטר, אבל בא במגע יומיומי עם מתנגדי משטר, שומע אותם, מתחבר אליהם, עושה את עצמי כמזדהה איתם, גם אם זה נועד להפיל אותם בפח. אני מבלה את רוב זמני דווקא בראש שלהם - של מתנגדי המשטר. רק שהם בסופו של דבר "יתוקנו" בעקבות הטיפול שלי ויהפכו לצייתנים ושקופים כמו אוויר, ממש כמו שקרה לוינסטון. ואני אמשיך לחשוב כמו מתנגד משטר- ועוד משלמים ומודים לי על זה!   כמו ששוטר צריך לחשוב כמו עבריין כדי לתפוס עבריינים, ככה אני נמצא בנקודה בה אני גם חלק מהמשטר אבל גם חייב לחשוב כמו מתנגד.  וכשהמשטר הוא העבריין, חשוב לחשוב כמו מתנגד. רוב האנשים לא חושבים בכלל להתנגד, אחרים רוצים להתנגד אבל מפחדים, ויש כאלה שהעזו להתנגד ונרצחו, פיסית או נפשית.  אבל אני זה שיודע ששתיים ועד שתיים הם ארבע,  גם אם גרמתי לכל מ...

וינסטון, אהבה היא. דף אחרון ביומן, וראשון ביומן החדש. המוסתר. זה שלא נכתב אלא נלמד בעפ. כדי להעביר לבאים. כדי לשמר. כדי להסתיר. אני קורא לרגע הזה "הרגע שאחרי". הרגע שאחרי הכל. ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בי. לא בגידה. לא אמונה. לא מציאות ולא חדירה לפרט. לא חדר 101 ואפילו לא אהבה. לא ג'וליה. הו ג'וליה. הרגע שאחרי. שהכל כבר התרחש וקרה. שלשום דבר אין משמעות. לא לכאב. לא ליחסים. לא לחברים. לא לרצון חופשי. לא למהפכה ולא לכניעה. לכלום. לשום דבר. אפילו לא לחולדות. ומתוך הרגע הזה, כמו לקוח מתוך רגע איוון איליצ'י. זרוק על הרצפה ללא כל כמו אקאקי אקקיקביץ', כמו מונולוג ארוך של גרגורי סמסה או אפילו אהבתו/גאולתו של רסקולניקוב. ברגע זה, עם הפנים לקיר, אני זועק את זעקתי ומצטרף אל כל אלו שהיו לפני, ואל כל אלו שיהיו אחרי. השם וינסטון, כמו יצטרף אל כל הקודמים, אלו שנמחקו מעל דפי ההיסטוריה. אלו שנתלשו. אלו שבחקירות אפילות במרתפים חשוכים לא נותר אף אחד שיודה בקיומם. כל אלו. בערות היא כוח, אני מסכים. אבל כוח למי? על פניו לשלטון, כמובן. אבל ברובד השני בערות היא כוח לאדם הפשוט. כוח ל...

אני ג’וליה אמא שלי נתנה לי את השם הזה כי מאוד אהבה את המחזה בשייקספיר ״ רומאו ויוליה״ ... מה לא עושים בשביל האהבה... נכון שהסוף שלהם טרגי ולא מימשו אהבתם אך אהבו. אני לא אתן לאף אחד לשתק את ליבי... אני משתוקקת לממש אהבה ולו רק בשביל עצמי ואולי קצת בשם אמא (החיים של הוריי לא היו מזהירים וזו בלשון המעטה.. לא מרחיבה לשתף כי הלב כואב מעצם המחשבה) חברות שלי חושבת שאני קיצית כזאת שממשיכה לחלום מה קיץ על אהבה ומימושה ... אבל אני החלטתי ! זה יקרה... אני כבר אמצא .. הגיע הזמן שאעשה משהו לעצמי ... כמו שנאמר: אם אין אני לי , מי לי? הפחד עכשיו מתחיל לשתק אותי... מה יקרה אם הוא לא ישתף פעולה? מה יקרה אם הוא משתפ? מה יהיה אם לא יגיב?! איזה בושות !!! ואם יתפסו אותי ?! דיי אני לא חושבת על זה יותר, איפה אני האמיצה ? איפה אני? החלטתי וזהו . אני כותבת לו פתק ... מעניין מה הוא יחשוב ואיך יגיב... זה לא שהוא משאת נפשי , זה לא שהוא הרומאו שלי ( איזו סתומה אני . חיה בלללנד) אבל הוא פה. והוא ניראה בסדר... יאללה אני הולכת למסור לו ... הלב שלי דופק כל כך חזק .. אני מתה רק שלא ישמעו את הלמות ליבי......

  הצעד נעשה!. ניגשנו אני וג'וליה, שנינו יחד !  לאובריאן. (למרות שמדובר במעשה פזיז, אבל זה היה הדבר הנכון לעשות). לבי הלם בפראות ולא הייתי בטוח שביכולתי לדבר. כשנכנסנו גיליתי דבר מדהים- אובריאן כיבה את מכשיר הטלסקרין!!, כן הדבר אפשרי, נדהמתי עד כדי כך, שנפלטה התדהמה מגרוני. "אפשר לסגור אותו " .   הרגשתי כמו ילד קטן שמתרגש לראשונה מגילוי כפתור קטנטן שבלחיצה קצרה משנה את המציאות על גבי המסך. אובריאן הגיש לנו יין, אמיתי, כמו בספרים שקראתי עליהם ועליהם חלמתי. אך למרבה הצער התאכזבתי מטעמו, ציפיתי לטעם חזק ומתוק אך לא הצלחתי לעמוד על טעמו כלל. אובריאן הציג לנו כמה שאלות אותם שאל באופן טכני וקר, עניתי מבלי לחשוב , על אוטומט, אפילו מבלי להבין על מה אני עונה . על כל השאלות עניתי בחיוב עד שג'וליה התפרצה לפתע וקראה לא! השאלה הייתה- האם נהיה מוכנים להיפרד ולא לראות אחד את השני עוד. מרוב תמיהה לא יכולתי להגיב, לבסוף שמעתי את המילה "לא" יוצאת מגרוני .  נזכרתי במשפט שאמרתי לג'וליה כמה שעות קודם לכן- "מה שתאמרי או תעשי אין לו כל חשיבות, רק מה שתרגישי יש לו חשיבו...

 הבלוג של אובריאן.( יש לוי בנימיני) פחד הוא בטחון. כן. כאשר אתה נמצא במצב שבו אתה תחת מתקפה ,בעיקר כאשר מלווה לכך תחושה של מתקפה שלוחת רסן על החיים שלך, הפחד תמיד עושה את העבודה. הטלסקרין, האח הגדול, שיחדש, וכמובן גולת הכותרת- חדר 101. פחד עושה את העבודה. תראו כמה מלחמות מאחדות. מספיק עם נביט לאחור נוכל לראות איך בכל אחת מהתקופות בהיסטוריה אנשים נלחמים אלו אנשים מאוחדים. בסדר, אולי הם קצת עוורים,אבל כנראה שזה משרת אצלם איזשהוא צורך. אז אם אני יודע כיצד פועל המוח האנושי,אז למה לא להשתמש בזה.לא סתם אחת הסיסמאות של המפלגה היא " מלחמה היא שלום". המוח האנושי הוא כה חכם שהעניין הוא איך אני משתמש בו נכון. כשאני יושב מולו של וינסטון,אני לא רואה בן אדם, כך צריך לראות את זה, אני רואה גוף אשר משרת את המפלגה או פועל נגדה. כל ביטוי רגש מסית אותי מן המטרה שלשמה אני נמצא בתפקידי. ראיתי את הפתק שג'וליה כתבה לוינסטון. אני רוצה להזכיר כאן כי וינסטון הוא אדם נשוי. לפעמים ,אתם יודעים מה לא לפעמים, אלא תמיד יש שיקולים שהם לטובת המדינה. המדינה כפי שהיא יכולה לעצב זכרון קולקטיבי ( והרי היא עושה...

  מיומנה של ג'וליה איני מאמינה שעשיתי מעשה כל כך מטופש? מה חשבתי לעצמי? ........ שבא לידי ביטוי במילים "אני אוהבת אותך" – שלוש מילים שעלולות להרוס את חיי. לשלוח אותי למקום ממנו אני עלולה לא לחזור. להישלח  מי יודע לאן? מחנה לחינות מחדש או אולי הוצאה להורג? וינסטון סמית, מה בדיוק אני יודעת עליו? אולי הוא משלהם? מה גרם לי לתת אמון באיש הצנום והעיף הזה –שברושי עולה במדרגות וגרוע מכך מה גרם לי להתאהב בו. אני חשה ש"האח הגדול" שומע את הלמות לבי, הזרימה המואצת של הדם בעורקי. הוא חודר למחשבותיי ורואה לפני אשה הבוגדת בכל בעקרונות המקודשים על פיהם אנחנו אמורים לחיות. אני שאמורה להתמסר באופן טוטאלי למדינת ה"אח הגדול", לותר על תחושותינו הבורגניות והקטנוניות - מעיזה לצאת כנגד עקרונות אלו ולהתאהב. אבל, לצד הפחד המבעית אותו אני חשה, פעם ראשונה בחיי, אני מרגישה חיה. אני חשה כילדה קטנה בחנות שוקולד. לא השוקולד התפל אותו קונים אלא שוקולד אמיתי, מתוק, כזה הנמס בפה וממלא אותו בטעם שרק אני יכולה לדמיין. אבל האהבה שאני חשה לוינסטון אינה בגדר משהו דמיוני, אלא זה אמי...

אלו דברים שיש בהם לסכן אותנו, עלי לפעול בזהירות המרבית, אני במאבק מתמשך, בלתי נסבל ומחריד, אולי אלה יהיו מילותי האחרונות חברים, צר לי, אחי ואחיותי לגורל, נראה שאנו הולכים כולנו לאבדון המין האנושי המוכר לנו כעת, אנו לקראת סיום תהליך מות נפש האדם ותחילתו של עידן אחר ונוראי, קץ האנושיות. בני האדם, האם ניתן עוד לקרוא להם כך? הם חסרי חיות חסרי מחשבה עצמאית, חסרי עצמיות, גופות, גופות, גופות ריקות והבליות. " מלחמה היא שלום חירות היא עבדות בערות היא כוח " הרצון הפרטי איננו עוד, הרצון הפרטי של כל הפרטים נמסר לגורם המופשט "הרצון הכללי".  בני האדם, היום ניתן כבר לקרוא להם פרטים, עוברים במהלך תקופה היסטורית זו יחידה במינה, המשנה את כל המין האנושי, תהליך שינוי - הכחדת המין האנושי המוכר לנו עד כה, ובריאתו של מין אדם חדש,  נותרו עוד בודדים מעטים מהמין האנושי אך תכף יגיע גם תורם, לא ניתן להימלט מגורל זה. הטלסקין מפיץ שקרים על חיים טובים ורגועים, ידידי, תסתכלו סביבכם, היכן הבטחון? היכן השגשוג? תסתכלו על פני ילדיכם, על פני אהובכם, האם ראייתם חיוך? ניצוץ בעיניים? תסתכלו בתוך ביתיכם, ע...

  8 באפריל 1984, היומן של ג'וליה, דירה באוקיאניה מצאתי פינה אפלולית, שהטלסקרין אינו אמור להגיע אליה. הטלסקרין קבוע בקיר הגדול החולש על החדר כולו, אבל הפינה שבה אני יושבת כעת, אחרי שהערב ירד, אפלה וחבויה. דווקא הייתי רוצה שיקראו את דבריי כדי להשפיע ולשנות את שלטון העריצים הבלתי אפשרי, אלא שזוהי סכנת נפשות. קריאת הדברים הללו פירושה מוות, או במקרה הטוב 25 שנות מאסר, וחוויית חדר 101, כמובן. אולי בעתיד, בשנת 2020, נניח, אלפי עוקבים ועוקבות יוכלו לקרוא את הדברים שאני כותבת עכשיו, ולהצטרף אליי במאבק לשינוי, ללא שום פחד מהאח הגדול. הראשונות לעשייה יהיו ודאי הנשים. אבל כל אלה פנטזיות. בינתיים אני חייבת להיזהר ולהישמר. בחסות החשכה הסרתי ממותניי את פתיל הארגמן של הליגה האנטי מינית הצעירה. אח, איזה שחרור! זה שבועות אני חשה תחושות מוזרות, לא ברורות, מין משיכה עזה לעובד במיניסטריון במחלקת המסמכים. הבוקר זה קרה. יצאתי ממחלקת הסיפורת במיניסטריון, וכפי שתכננתי שבועות מראש, מעדתי ונפלתי, ממש מול עיניו של וינסטון סמית. עשיתי עצמי כאילו כאב חד פילח את זרועי הפצועה ממילא. באומץ לב הוא ניגש אליי, ובנד...

  היום הצלחתי להפתיע את וינסטון, הבאתי לו שוקולד, כזה שלא טעם הרבה זמן. אני מצליחה להפתיע, כי מבחוץ אני נראית מתאימה למפלגה כמו כפפה ליד, אני טובה בספורט, הייתי ראש גדוד במרגלים, מתנדבת שלוש פעמים בשבוע בליגה נגד מין. שיתפתי פעולה במשך שעות בהפצת המסרים שלהם ברחבי העיר. תמיד כשיש תהלוכות אני הראשונה להניף את שלטי המסרים. אני עליזה מטבעי, מגיבה באופן חיובי לכל מטלה נדרשת. זו הדרך שלי להרגיש בטוחה, להתנהג כמו כולם. וינסטון לא הבין מה יש לי לחפש אתו, מאחר ואני צעירה ממנו בהרבה שנים. עניתי לו שמשהו במבט ובפנים שלו משך אותי אליו, האינטואיציה שלי אמרה לי שהוא לא באמת שייך למפלגה. הרגשתי נוח עם וינסטון בתור בן ברית, ואף הרשיתי לעצמי להשתמש במילים גסות כאשר דיברתי על שאר חברי המפלגה, מה שנתן לי הרגשה של שחרור מסוים. וינסטון הבין שזו הדרך שלי למרוד, לאחר יום עבודה שבו עלי לנצור את לשוני ולהיזהר במחשבותיי ומילותיי. אני מרגישה שהוא לא שופט אותי על הדרך שלי, אנחנו נאחזים אחד בשני כדי לשרוד. לכל אחד מאתנו יש מה להפסיד, אך ביחד אנחנו כוח. 

  הבלוג של ג'וליה. 14 באפריל, 1984 שמי ג'וליה. אני בת עשרים ושבע ותושבת אוקיאניה (שהייתה בעבר לונדון, אבל העבר היה ונמחק). שערי קצר, כהה וסמיך, פני מנומשים וגופי אתלטי. בדרך כלל אני לובשת סרבל כחול של עובדי המפלגה ועליו סרט צד בצבע ארגמן, סמל הליגה הצעירה נגד מין. אני עובדת במחלקת הבדיון. עוסקת בתחזוקה של מכונת חיבור הרומנים. (עמ' 14) לפני שבועיים, בבוקר, בשעה אחת עשרה אפס אפס, קרה משהו באולם המיניסטריון שטלטל את עולמי. זה קרה במהלך שתי דקות השנאה. ראיתי אותו. נדמה לי ששמו וינסטון סמית. בן שלושים ותשע. שמעתי שהוא נשוי, או שהיה נשוי, אך שהוא חי בנפרד מאשתו. הוא הסתכל עלי במבט מלא סלידה. ודאי בטוח שאני נושאת את דגל המפלגה ומזדהה עם ערכיה הזדהות עיוורת. ודאי בטוח שאני מצטטת סיסמאות של המפלגה ומדווחת על כל מי שמסגיר סימני חריגה מהנאמנות המחשבתית. שאני שפחתו הנרצעת של האח הגדול. פעם כבר נפגשנו, הוא ואני. לכסנתי אליו מבט. ניסיתי ליצור קשר עין חבוי, אבל הרגשתי שיצרתי בו אי נוחות, פחד ואיבה. אולי חשב שאני סוכנת של משטרת המחשבות. (עמ' 15) הרי זה ידוע שמסוכן להניח למחשבות לנד...

  קישור למשימה א-סינכרונית: לנצח "או שלא" את הטוטליטריות - 1984