מרום קלי - הבלוג של או'בריאן

אני האדם הכי מודע כאן, ובמובן הזה יכול להיות גם הכי חופשי, אם רק ארצה. אני אמנם משרת את המפלגה. אכזר ותחמן ורמאי ומניפולטור, אבל יכול להיות חופשי יותר מכולם, כי מצאתי את הסדק בו אני יכול, בלב המערכת הטוטליטרית שאני חלק ממנה, להיות גם בתוכה וגם מחוצה לה, ולו לשם מילוי תפקידי. אני משרת של המשטר, אבל בא במגע יומיומי עם מתנגדי משטר, שומע אותם, מתחבר אליהם, עושה את עצמי כמזדהה איתם, גם אם זה נועד להפיל אותם בפח. אני מבלה את רוב זמני דווקא בראש שלהם - של מתנגדי המשטר. רק שהם בסופו של דבר "יתוקנו" בעקבות הטיפול שלי ויהפכו לצייתנים ושקופים כמו אוויר, ממש כמו שקרה לוינסטון. ואני אמשיך לחשוב כמו מתנגד משטר- ועוד משלמים ומודים לי על זה!   כמו ששוטר צריך לחשוב כמו עבריין כדי לתפוס עבריינים, ככה אני נמצא בנקודה בה אני גם חלק מהמשטר אבל גם חייב לחשוב כמו מתנגד.  וכשהמשטר הוא העבריין, חשוב לחשוב כמו מתנגד.

רוב האנשים לא חושבים בכלל להתנגד, אחרים רוצים להתנגד אבל מפחדים, ויש כאלה שהעזו להתנגד ונרצחו, פיסית או נפשית.  אבל אני זה שיודע ששתיים ועד שתיים הם ארבע,  גם אם גרמתי לכל מי שעבר תחת ידי להגיד שהתשובה היא חמש.  אני זה שמחלק לאנשים שוב ושוב את הספר של גולדשטיין ומשוחח איתם עליו - ספר שאולי אני בעצמי כתבתי - גם אם זה נועד רק  לגרום להם אחר כך להכחיש ולשכוח אותו.   המערכת שאני חי בה בנויה על שקר שמוצג כאמת מוחלטת, ואני אמור לחזק את השקר הזה גם אצל אלה שמסרבים לקבל אותו.  אבל כדי לכפות את השקר הזה אני לא יכול שלא לזכור בעצמי כל הזמן שמדובר בשקר, ושהם בעצם צודקים. אחרת לא היה צורך באיומים ובעינויים ובחדר 101. מי שחושב כמו מתנגד, אפילו כאמצעי לחיסול התנגדות, לעולם לא יוכל לקבל את המערכת כאמת אבסולוטית ובלעדית שאין עליה עוררין, כי הוא כבר נחשף למחשבה אלטרנטיבית.  אני ציני. והציניות שלי משרתת את המערכת, אבל יכולה לשרת גם אותי. כי היא מאפשרת לי, אולי אפילו מכריחה, להביט מהצד גם על המערכת שאני חלק ממנה. 

אני, שמפעיל את מרתפי העינויים של מנגנון הדיכוי, יודע יותר טוב מכל אחד אחר שאין בעצם שום סיבה לאהוב את האח הגדול.