דף אחרון ביומן, וראשון ביומן החדש... (אילת שפיצר)

וינסטון, אהבה היא. דף אחרון ביומן, וראשון ביומן החדש. המוסתר. זה שלא נכתב אלא נלמד בעפ. כדי להעביר לבאים. כדי לשמר. כדי להסתיר.

אני קורא לרגע הזה "הרגע שאחרי". הרגע שאחרי הכל. ששום דבר כבר לא יכול לפגוע בי. לא בגידה. לא אמונה. לא מציאות ולא חדירה לפרט. לא חדר 101 ואפילו לא אהבה. לא ג'וליה. הו ג'וליה. הרגע שאחרי. שהכל כבר התרחש וקרה. שלשום דבר אין משמעות. לא לכאב. לא ליחסים. לא לחברים. לא לרצון חופשי. לא למהפכה ולא לכניעה. לכלום. לשום דבר. אפילו לא לחולדות. ומתוך הרגע הזה, כמו לקוח מתוך רגע איוון איליצ'י. זרוק על הרצפה ללא כל כמו אקאקי אקקיקביץ', כמו מונולוג ארוך של גרגורי סמסה או אפילו אהבתו/גאולתו של רסקולניקוב. ברגע זה, עם הפנים לקיר, אני זועק את זעקתי ומצטרף אל כל אלו שהיו לפני, ואל כל אלו שיהיו אחרי. השם וינסטון, כמו יצטרף אל כל הקודמים, אלו שנמחקו מעל דפי ההיסטוריה. אלו שנתלשו. אלו שבחקירות אפילות במרתפים חשוכים לא נותר אף אחד שיודה בקיומם. כל אלו.

בערות היא כוח, אני מסכים. אבל כוח למי? על פניו לשלטון, כמובן. אבל ברובד השני בערות היא כוח לאדם הפשוט. כוח לשרוד. כוח לחכות עד הרגע שכל זה יגמר. וזה יגמר. אינני יודע מתי. לא איך ולא על ידי מי. לא יודע מתי אני אגמר. מתי ג'וליה. לא יודע אם אראה את היום והשעה. אבל אני בטוח שכל אותם דמויות. ו"הלז" של טולסטוי, ורוח האדם של ת'ורו, יקומו כדי לנקום את נקמת "האדרת". האמת, ההיסטוריה, כל אותם פרטים שמחכתי, הספרות, תקום ותעלה דווקא מתוך חוסר הצדק. דווקא מתוך העינויים. כי יש אמת. והיו אנשים. והיו מדינות. וקרו מקרים. וההיסטוריה, כמו האומנות, כמו הספרות, יעלו כמו הפניקס (הפניקס, הפניקס!).

ומעל הכל השפה. האמיתית. לא החרטא. לא הקלישאות. לא הדבר והיפוכו. יש משמעות. למילים. יש השפעה למילים. כשג'וליה כתבה לי בכתב יד גדול מהוסס וילדותי "אני אוהבת אותך" זה היה הדבר האמיתי. זה נגע והרטיט והבעיר ועורר ושינה והפך וכאב. זה היכולת של מילים. וגם עם נקרא למקום האיום ביותר בשם היפה ביותר בעולם, זה לא יהפוך אותו לכזה. כי למילים יש משמעות.

ואתם תזכרו אותי. ואני אצטרף לשורה של גיבורים בעלי שמות מגוחכים, כולם בשולי החברה. את כולם ניצחה השיטה. אבל הזיכרון, הוא יהיה הניצחון שלי. תזכרו את השם: וינסטון היה פה. הוא חשב. וחלם. ולרגע אפילו אהב.